פוסט ארוך, אבל הייתי חייבת לכתוב את הכל.
עכשיו, אחרי 3 ימי התואששות ואחרי שכולם הלכו… אני עוד נשארת רגע לנשום ונשארת שם רגע.
הבמה ריקה.
האורות כבו.
אבל בפנים – הלב עוד רוקד.
פועם חזק מדי בשביל שינה.
מלא עד אפס מקום מרגש, הודיה, הקלה – ובעיקר גאווה.
אחרי שבועות ארוכים של חזרות, תכנונים, תלבושות, מוזיקה, תיאומים, לילות בלי שינה והרבה התרגשות
ועם הידיעה שזה חייב להיות מושלם, לא כי מישהו דורש, אלא כי הם ראויים לזה, זה קרה. והלב שלי – פשוט מתפוצץ מגאווה.
המופע שלנו לא היה סתם מופע.
הוא היה סיפור.
סיפור של ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים שבחרו להאמין בתנועה, גם כשקשה.
של מדריכים, הורים, ואנשי צוות שלא ויתרו גם כשלא היה ברור איך נגיע לקו הסיום.
של קהילה שלמה – שרוקדת את הלב שלה מול כל מה שעובר עלינו במדינה הזו.
השנה הזו הייתה השנה הראשונה שלנו כ"להקת דורות", אחרי שלושים שנות פעילות מפוארת כ"מחולות העמים".
זה היה שינוי מרגש, מחייב, וגם קצת מרטיט.
ופתאום – קיבלנו אישור:
הזהות החדשה הזאת לא רק חיה – היא בועטת, זזה, ומעוררת השראה.
במהלך השנה רקמתנו, תפרתנו, כיוונו, הרגענו, בכינו בלילה, צחקנו בבוקר, המשכנו לרוץ, רקדנו, הופענו, צמחנו, נסענו, טסנו, התחרינו וזכינו – והמשכנו להחזיק אחד את השני גם ברגעים של אי-ודאות, כשברקע מלחמה, גיוסים, אזעקות, ומבצע "עם כלביא".
ועדיין – לא הפסקנו לרקוד.
ובחמישי, איך הם הם רקדו!
כמו לב פועם על הבמה – הם נתנו הכל!
ראיתי אותם צומחים.
ראיתי ילדים שהצטרפו באמצע השנה – והשיגו את כל השאר ברוח.
ראיתי מי שלא הצליח – מתאמן בבית מול מראה, חוזר שוב ושוב עד שעלה לבמה זקוף.
ראיתי שתי בנות קטנטנות לוקחות תפקידים של בן – כדי לא לוותר על אף רגע.
ראיתי רקדנים ורקדניות בכל גיל שנותנים הכל, כאילו הקהל לא קיים – רק הם והמוזיקה.
במהלך הערב בירכנו את הלהקות הייצוגיות החדשות – הבוגרת והצעירה – על שנה ראשונה עוצמתית שהראתה מה קורה כשנותנים מקום לצמוח באמת, השנה הזאת ידעתי מה זאת נחת בזכותם.
הרגשתי צורך אישי לעצור ולהודות ללרה – יד ימיני השנה.
היא הייתה בכל פרט, בכל רגע, בכל לילה של לחץ.
בלעדייך לרה – כל זה לא היה קורה.
תודה עצומה לדורה – אמא שלי והמנהלת הקודמת של הסטודיו – שהעבירה לי לא רק תפקיד, אלא שליחות.
ולצידה – הצוות שלי.
המדריכות הצעירות, המובילות, המאסטריות של הקשבה, סבלנות והשראה.
ההורים שתמכו, עודדו, הסיעו, קיפלו, הדביקו.
הצוותים – תלבושות, לוגיסטיקה, מוזיקה, סאונד, תאורה – כל פרט שנראה חלק – זו עבודה של אנשים יקרים שעבדו מסביב לשעון.
ותודה לי.
(כן, אני אומרת את זה בלב רועד)
על שלא ויתרתי, גם כשנגמר לי הכוח.
על שהמשכתי, גם כשהעולם ביקש לעצור.
תודה לכם – הקהל, החברים, העירייה, גוונים – על התמיכה, האמונה, השותפות והאפשרות להעלות מופע כזה דווקא השנה.
ואולי דווקא השנה – הוא היה כל כך חזק.
כי לא רקדנו למרות הקושי. רקדנו דרכו.
מחכה לשתף עוד תמונות, סרטונים ורגעים מהערב הזה – אבל בינתיים רק אגיד:
תודה לכם על שנה קסומה, ונתראה בעונה הבאה!
יאיר שטבוןעיריית אריאלהמרכז הקהילתי גוונים אריאלYana Rosenהיכל התרבות אריאלAlla Vainer
קרן כהןקרן אריאל לפיתוחEshed WallachRina Dorלהקת דורותOlga VekslerTanya KutepovaАлла Варшавскаяשושנה חלימיАлла ГехтбергDina MatusevichArkadi MatusevichJenny GindusAnna EmeraldMaryana GarmashRina Tzabari OlshanskiMarin Domeshek MenasheAvi MenasheAlexandra BinderEfi ZertserJasmine EAIrena BulatovTamara Galניצן ויזמןPolina RBDor MeitalAndrey Baryshnikov
